יש תיעוד של ההשפעות הנראות לעין של הלם קרב עוד מימי קדם.

במלחמות האחרונות, קראו לזה "לבו של חייל", "עייפות קרב" ו-"הלם פיצוץ". לא משנה איך קוראים לזה, צבאות לאורך הדורות הכירו בכך שלפעמים זוועות המלחמה יכולות להיות מעמסה כבדה מנשוא לחייל.

כיום, כוח אדם בשירות פעיל מתמודד עם שעות ארוכות, משימות מתישות ותקופות ארוכות רחוק מהמשפחה והחברים. וכאשר בעיות נפשיות ורגשיות מתעוררות, אין כל ספק שהן קיימות. אבל לא משנה לאן החיילים פונים לבקשת עזרה, בצבא של היום הם נשלחים לרוב לפסיכיאטר. וזה מסתכם לרוב בתווית פסיכיאטרית - "אבחון" שאי אפשר לאמת אותו עם שום בדיקת דם, צילום רנטגן או סריקה של המוח.

מאחר ואין שום מבחן שיכול לזהות בעיה פיזית כלשהי, פסיכיאטרים לא יודעים במה לטפל ובגלל זה טיפול פסיכיאטרי הוא בעיקר עבודת ניחוש עם מעט מאוד מדע ממשי. אבל זה לא עצר את העוסקים במלאכה מתיוג של מאות אלפי גברים ונשים במדים עם מחלת נפש ומסימום שלהם עם קוקטילים של תרופות משנות חשיבה חזקות.

זה יצא משליטה ברמה כזאת שהפנטגון של ארה"ב מוציא 2 מיליארד דולר בשנה רק על בריאות הנפש. ותקציב בריאות הנפש של המשרד לענייני חיילים משוחררים (VA) זינק מסכום של 3 מיליארד דולר ב-2003 לכ-7 מיליארד דולר ב-2014.

זו הוצאה של המון כסף על מקצוע שלא יכול למצוא הוכחה ל-"הפרעות הנפשיות" שלו אפילו תחת מיקרוסקופ.

המחסור הגמור של מדע בפסיכיאטריה מומחש במקרה של האבחון הפסיכיאטרי "הפרעת מתח פוסט-טראומתית" או PTSD. כשהפסיכיאטרים נתנו את האבחון שלהם, הם לקחו תגובות מטרידות, אך יחד עם זאת צפויות בעקבות חוויה רעה או מלחיצה וטענו ללא הוכחה שזאת היתה "הפרעה רפואית" ועשו מזה הרבה כסף. ב-1980 ערך צוות של פסיכיאטרים הצבעה כדי שה-PTSD ייכנס לרשימה במדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM), שהוא כיום כרך בעל 943 עמודים שידוע גם בתור ה-"סמכות לחיובי כספים" של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. עכשיו כשהם יכלו לחייב ממשלות וחברות ביטוח פרטיות עבור הטיפול ב-PTSD, יכלו הפסיכיאטרים להרוויח מיליוני דולרים בשנים שלאחר מכן - בלי שמץ של מושג מה גורם לבעיה ואיך לרפא אותה.

כמובן, כשאתה לא יודע מהו הגורם או מהי התרופה, הטיפול יכול להימשך זמן רב ולהיות יקר מאוד. בין זה לבין המספר העולה של חיילים משוחררים שמאובחנים במחלה המדומה הזו, זללה תעשיית ה-PTSD כמויות הולכות וגדלות של משאבים ממשלתיים. בשנת 2005 לבדה, 13% מעלויות ניהול בריאות הנפש של חיילים משוחררים, או 274 מיליון דולר, הוצאו על טיפול ב-PTSD כשרוב הכסף נשלח לכספות המתרחבות במהרה של תעשיית התרופות הפסיכיאטריות.

כיום, כ-80% מהחיילים המשוחררים המתויגים עם PTSD מקבלים תרופות משנות חשיבה: 89% מהם מקבלים נוגדי דיכאון, 34% מטופלים עם אנטי פסיכוטיים - תרופות כל כך חזקות שהן מיועדות אך ורק למי שסובל מהפרעה חמורה ביותר. מאז 2001 פורסמו יותר מ-150 אזהרות תקנים ומחקרים כלל עולמיים בנוגע לתופעות הלוואי המסוכנות - ולעיתים קרובות קטלניות - של תרופות משנות חשיבה כמו אלה.

אך הפסיכיאטרים לא רק עושים מיליונים מהאבחון והטיפול ב-PTSD - הם גם מנהלים מחקר בנושא תרופות, ומנסים לעמעם תגובות לא רצויות שקשורות למלחמה באמצעות כימיקלים. גם זה כסף גדול - ענף אחד בלבד בצבא ארה"ב הוציא כמעט 300 מיליון דולר על מחקר PTSD מאז 2006.

חלק מההתפשטות המהירה של PTSD נובע מסטנדרטים של אבחון רשלני הולך וגדל. מאז הצירוף של PTSD לספר ההפרעות הנפשיות הפסיכיאטרי, ההגדרות של מה שקובע אם קיים PTSD התרככו, התרחבו והפכו להיות הרבה יותר כלליות.

כיום, PTSD לא מאובחן רק בקרב חיילים וחיילים משוחררים בעקבות טראומה ממלחמה אלא הפך להיות תווית ששמים על כל אחד - איש צבא או אזרח - שחווה תגובה לא נעימה ממאורע מלחיץ. התוצאה: עשרות מיליוני אנשים עם תגובה נורמלית לגמרי לאסון מאובחנים כעת עם הפרעה נפשית.