ב-1945, פסיכיאטר בינלאומי מוביל, התת-אלוף הבריטי ג'ון ראולינגס ריס, ראה בצבא את מעבדת המחקר המושלמת של פסיכיאטריה, באומרו:

"הצבא ושאר הכוחות הלוחמים מהווים קבוצות ניסוי די מיוחדות משום שהם קהילות שלמות ואפשר לארגן ניסויים בצורה שיהיה מאוד קשה לארגן בעולם האזרחי."1

זו היתה טקטיקה ממולחת – במיוחד כשזו יוצגה תחת המסווה של עזרה. אחרי הכול, חיילים תמיד היו "קהל שבוי" שהיה עליו לציית לפקודות. בכל רחבי העולם, פסיכיאטרים ניצלו את ההזדמנות הזו כדי לנסות טיפולים בעלי סיכון גבוה. הם נתנו לחלק מהחיילים טיפולים בהלם חשמלי, הכניסו אחרים לתרדמת עמוקה, וניסו תרופות משנות חשיבה רבות עוצמה, ועוד.

הם נעשו מעורבים בגיוס צבאי, מיון כוח אדם, הכשרה ומשמעת.

החל משנות ה-50 ועד שנות ה-70, פסיכיאטרים במדינות כמו בריטניה, ארצות הברית ורוסיה עשו שימוש בצבאות שלהם כשטחי ניסויים עבור מצבור של טיפולי ניסוי כדוגמת ל.ס.ד. צבא ארה"ב העריך שלפחות 1,500 חיילים קיבלו ל.ס.ד כחלק מניסויים לשליטה במיינד במהלך תקופה זו. מעטים אם בכלל מהנבחנים הצבאיים עודכנו לגבי ההשלכות הבריאותיות האפשריות מהניסויים.

אפילו כיום, חיילים ממשיכים לקבל תרופות פסיכיאטריות לשימושים שמעולם לא נחקרו או אושרו ע"י סוכנויות פיקוח. ומרביתן של התרופות האלו אף פעם לא נוסו במשולב.

בדיוק כמו בימיו של ג'.ר. ריס, זהו עדיין פשוט ניסוי פסיכיאטרי אחד גדול. עבור החייל שהתגייס מתוך תחושת חובה ומשרת בכבוד, זה מסתכם במילה אחת: בגידה.