הגברים והנשים, בתוך או מחוץ לשדה הקרב, מתוחים ומותשים, אשר שירתו בעבר או עדיין משרתים כיום בצבא, מתמודדים לעיתים קרובות עם צלקות רגשיות.זו היתה בעיה מוכרת במאות הקודמות, שחיילים סבלו מייסורים כמו חרדה, חוסר שינה, סיוטי לילה, מתח ודיכאון. אך כיום, יותר מאי פעם, התגובות הנורמליות האלו לקשיים הפיזיים והרגשיים של מלחמה מתויגות כ-"הפרעה נפשית" שנקראת "הפרעת מתח פוסט-טראומתי" (PTSD).

לא לפני זמן רב, טיפלו בטראומת מלחמה עם חמלה, הבנה ואהבה. אך כיום, הנכונות להזדהות עם הלוחם ולהקשיב לחוויותיו הוחלפה במנטליות של שלוף גלולה פסיכיאטרית ל-"תיקון מהיר" שמשתמשת בנוגדי דיכאון, אנטי-פסיכוטיים, ממריצים, תרופות הרגעה או תרופות נוגדות חרדה.

עם זאת, התרכובות הכימיקליות האלו יכולות להביא להשלכות מזיקות והוכחות מצטברות מראות שהשימוש ההולך וגדל בתרופות פסיכיאטריות יוצר בצבא מגפה של התאבדויות ומיתות בלתי ניתנות להסבר.

מ-2001 ועד 2009, עלה שיעור ההתאבדות ביותר מ-150% בזמן שהזמנות של תרופות פסיכיאטריות עלו ב-76% במהלך אותה תקופה. לא ניתן לשייך את הסטטיסטיקות הנוסקות האלו לזוועות המלחמה מפני ש-85% מקורבנות ההתאבדות בצבא מעולם לא ראו קרב. זה מראה שהאבחון של ה-PTSD ניתן באופן נרחב לחיילים בתפקיד ולחיילים משוחררים כדי להצדיק את זה שנותנים ליותר ויותר חיילים קוקטילים של תרופות משנות חשיבה במרשם, שמהם הם אף פעם לא יחלימו.

הסרט התיעודי, האויב הסמוי: חשיפת האינטרס הכמוס של הפסיכיאטריה, הופק כשירות לציבור לחיילים בתפקיד, לחיילים משוחררים ולמשפחותיהם. הוא מעניק לצופים מידע שתעשיית התרופות הפסיכיאטריות לא תחשוף. זה יוצא כאן לאור לא רק עבור חיילינו אלא גם עבור ממשלות ובכירים צבאיים שמנסים להבין איך מיליארדי דולרים שהושקעו בבריאות הנפש כל כך אכזבו את כוחותינו.