איזו תקווה קיימת?

שיטת ריפוי אוניברסלית ומוכחת להתמכרות לסמים תהיה דבר טוב, נכון? האם קיימת שיטה כזו?

תחילה, הבה נבהיר מה הכוונה ב "ריפוי". בשביל האינדיבידואל, ריפוי משמעו העלמות מוחלטת וקבועה של כל התשוקות, הרצונות או דחפים גופניים או נפשיים בלתי נשלטים לקחת סמים. עבור החברה פירוש הדבר גמילתו של האדם המכור והפיכתו לחבר תורם בחברה, ישר, אתי, יעיל ומצליח. בשנות ה-70, שאלה ראשונה זו הייתה נראית משונה, אם לא אבסורדית.

"מובן שזה יהיה דבר נהדר!" ו-"האם אתם מתבדחים?"
היו תגובות שכיחות.

היום, בכל אופן, התגובות שונות במידה ניכרת. מכור לסמים יכול לומר:"תראו, אל תדברו איתי על ריפוי. ניסיתי כל תוכנית שם והן נכשלו. אף אחת מהן לא עבדה." או, "אתה לא יכול לרפא תורשה, אבא שלי היה אלכוהוליסט." הדיוט יכול לומר, "הם כבר ריפאו את זה, מתדון, לא?" או, "הם מצאו שזו מחלת מוח חשוכת-מרפא, אתה יודע, כמו סוכרת, אי אפשר לרפא את זה." או אפילו, "המדע מצא שאי אפשר לטפל בזה, זה קשור לאי איזון כימי במוח."

השמטת המילה ריפוי, ואפילו הרעיון של ריפוי, היא מאוד בולטת - בין אם אצל מכורים, משפחות המכורים, פקידי ממשל, אמצעי התקשורת או כל מקום אחר.

במקום ריפוי משתמשים במילים כמו מחלה, חולי, כרוני, טיפול, תחזוקה, הפחתה והתדרדרות. מלמדים מכורים בגמילה להתייחס אל עצמם כאל "מתאוששים", לעולם לא כאל אנשים שנרפאו. ההסכמה הכללית שנוצרה, ונוסחה בדרכים שונות, היא שהתמכרות לסמים הינה חשוכת-מרפא, וכי אדם המכור לסמים יצטרך ללמוד לחיות איתה - או למות איתה.

האם אבדה כל תקווה?

לפני ששוקלים שאלה זו, חשוב מאוד להבין דבר אחד על גמילה מסמים כיום. תקוותינו למרפא מהתמכרות לסמים לא אבדה; היא נקברה תחת מפולת של מידע ופתרונות כוזבים.

קודם כל, שים לב לתעמולה הפסיכיאטרית ארוכת השנים הטוענת כי סמים מסוכנים "אינם מזיקים".

• בשנות ה-60, פסיכיאטרים הפכו את ה-LSD לא רק לדבר מקובל, אלא ל"הרפתקה" עבור עשרות אלפי תלמידי מכללות ע"י כך שקידמו את הרעיון הכוזב של שיפור חיים בעזרת סם משנה-מחשבה "לצרכי הנאה".
• בשנת 1967, פסיכיאטרים בארה"ב נפגשו כדי לדון באופן השימוש בתרופות בשנות ה-2000. נתן קליין, פסיכיאטר ניו-יורקי בעל השפעה, שישב בועדות של הארגון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש ושל ארגון הבריאות הבינלאומי, הצהיר: "עקרונית, אני לא חושב שסמים הם חריגים יותר מקריאה, מוסיקה, אומנות, יוגה, או עשרים דברים אחרים - אם אתה מסתכל מנקודת מבט רחבה."
• בשנת 1973, כתב לואיס ג. ווסט, פסיכיאטר מאוניברסיטת קליפורניה: "אכן, יכול לעלות בקרוב ויכוח בקרב כמה מדענים קליניים על השאלה האם היצמדות למצב נקי מסמים של המוח איננה עמדה מיושנת עבור כל אחד - רופא או חולה."
• בשנות ה-80, מומחה לסמים פסיכיאטריים בקליפורניה, דונלד ק. סיגל, טען את הטענה השערורייתית שלהיות מסומם הוא צורך בסיסי, דחף רביעי של האדם כמו סקס, רעב וצמא.
• ב-1980, מחקר ב ספר הלימוד המקיף של פסיכיאטריה טען כי "קוקאין שנלקח לא יותר מפעמיים או שלוש בשבוע לא גורם לבעיות רציניות".
• לפי ראש מנהל המשרד לאכיפת סמים בקונטיקט, האמונה הכוזבת שקוקאין לא ממכר תרמה לעליה דרמטית בשימוש בו בשנות ה-80.
• ב-2003, צ'רלס גרוב, מנהל במחלקת פסיכיאטריה של הילד והמתבגר במרכז הרפואי הרבור של אוניברסיטת קליפורניה, האמין שאקסטזי (סם רחוב הגורם הזיות) הוא באופן פוטנציאלי "תרופה טובה" לטיפול באלכוהוליזם ובהתמכרות לסמים.

כיום, רשויות פיקוח על תרופות ברחבי העולם מאשרות ניסויים קליניים בסמי הזיה לטיפול בקשת רחבה של מצבים מחרדה לאלכוהוליזם, למרות שידוע כי הסם גורם לפסיכוזה.

הכישלון של המלחמה בסמים הוא במידה רבה הכישלון לעצור את דוחף הסמים המסוכן ביותר בכל הזמנים: הפסיכיאטר. האירוניה העצובה היא שהפסיכיאטר גם ביסס את עצמו בעמדות המאפשרות לו לשלוט בתחום הגמילה מסמים, אפילו כשאינו יכול להראות שום תוצאות עבור המיליארדים שהוא מקבל מממשלות וממחוקקים. ממשלות, קבוצות, משפחות ויחידים הממשיכים להסכים למידע ולשיטות לגמילה מסמים הכוזבות שלו, שמים את עצמם בסכנה. המספרים מראים שאין ספק שהם יכשלו לחלוטין.

התמכרות לסמים אינה מחלה. פתרונות אמיתיים אכן קיימים.

סילוק המידע הכוזב של פסיכיאטריה אודות סמים והתמכרות אינו רק שלב מהותי בהחזרת תקווה, זהו הצעד הראשון לעבר השגת גמילה אמיתית מסמים.

שלך,

ג'אן איסטגייט, נשיאה
ועדת האזרחים הבינלאומית
לזכויות האדם