האם אי-פעם שמעת על ההפרעות הנפשיות הבאות: הפרעת קריאה, הפרעת התנהגות מפריעה, הפרעת הבעה בכתב, הפרעת מתמטיקה, הפרעת הרעלת קפאין, הפרעת גמילה מניקוטין, הפרעת אי-שיתוף פעולה עם טיפול, או "בעיית התעללות גופנית בילד" ו-"בעיית התעללות מינית בילד"?

אלו מעט מתוך 374 ההפרעות הנפשיות המופיעות במדריך האבחון הסטטיסטי של הפרעות נפשיות (DSM) של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (APA) או שמופיעות בחלק העוסק בהפרעות נפשיות בספר שנקראסיווג בינלאומי של מחלות (ICD) של ארגון הבריאות העולמי.

DSM ו-ICD, מוצגים ככלים אבחוניים, והם משמשים לא רק לאבחון בעיות נפשיות ורגשיות, הם גם מכתיבים את ה-"טיפול" בהן, וגם משמשים לפתרון סכסוכים הקשורים למשמורת על ילדים, משמשים לאפליה תחת המסווה של נכות נפשית פסיכיאטרית, מסייעים במתן חוות דעת בהליכים משפטיים, משנים את אופן החינוך, והרבה יותר. למעשה, בכל מקרה שבו נדרשת או מוצעת חוות דעת פסיכיאטרית מוצגים ה-DSM או ה-ICDוהם הולכים ומתקבלים יותר ויותר בתור הקביעה הסופית בנושאים של שפיות, אי-שפיות ומה שלכאורה נקרא מחלת נפש.

הפסיכולוגית הקנדית טאנה דיינין מדווחת כי: "בניגוד לאבחנות רפואיות שמציעות גורם אפשרי, טיפול מתאים וצפי החלמה, הרי שההפרעות המופיעות ב-DSM-IV [וב-ICD-10] הם מונחים שנקבעים על-ידי הצבעת הרוב " – פשוטו כמשמעו, הצבעה של חברי ועדה ב-APA – ולרוב לצורך הגדלת היכולת להגיש חשבונות לתשלום.

הנוהל של "מדע על-ידי הצבעה" מפתיע הן את האדם הרגיל והן את אנשי המקצוע בתחום הבריאות, שנכחו בפגישות בהן הצביעו על תוכן ה-DSM. “הפרעות נפש נקבעות ללא כל בסיס ונוהל מדעיים", אמר פסיכולוג שנכח בשימועים בנושא ה-DSM. “הרמה הנמוכה מבחינה אינטלקטואלית הייתה מזעזעת. אבחונים נבחרו על-ידי הצבעת הרוב כפי שאנחנו נוהגים לבחור מסעדה. לאחר מכן מקלידים זאת למחשב. ייתכן שאנו תמימים, אך חשבנו שיהיה ניסיון כלשהו לבחון את הדברים באופן מדעי".

בשנת 1987, "הפרעת אישיות של הבסה-עצמית" הועברה בהצבעה וקיבלה מעמד על-תנאי. היא מתארת אנשים, בעיקר נשים, שבעבר תוארו כ"מקריבי קורבן אישי", אשר בוחרות כביכול בקריירות או ביחסים העלולים לגרום לאכזבות. "הפרעה" זו נתקלה בכל כך הרבה מחאה מצד נשים, עד שלבסוף הוצאה מתוך ה-DSM-IV על-ידי הצבעה.

לין רוזווטר, פסיכולוגית שנכחה בשימוע של ה-DSM שנוהל על ידי אחד הכותבים הראשיים של מדריך זה, הפסיכיאטר רוברט ספיצר, דיווחה: "הם ניהלו דיון על קריטריון של הפרעת האישיות המזוכיסטית, ואישתו של בוב ספיצר, [עובדת סוציאלית והאישה היחידה לצידו של ספיצר באותה פגישה] אמרה, 'אני עושה את זה לעתים' והוא אמר, 'או קיי, תוציאו את זה מהמדריך'. אתה רואה את זה ואתה אומר, 'רגע אחד, אין לנו זכות לבקר אותם בגלל שזה 'מדע'?"

ד"ר מרגרט האגן, פסיכולוגית ומחברת 'הזונות של בית המשפט: התרמית של העדויות של הפסיכיאטרים ואונס הצדק האמריקני' טוענת באופן בוטה לגבי המניע האמיתי המונח ביסודה של שיטת ההצבעה של ה-DSM: “אם אינכם יכולים להציע אבחנה אז אתם לא יכולים לשלוח חשבון לתשלום".

לפי הפרופסורים הרב קטצ'ינס וסטיוארט א. קירק, המחברים של 'הופכים אותנו למטורפים': "לעתים קרובות מדי התנ"ך הפסיכיטארי הופך אותנו למטורפים – אבל אנחנו רק אנושיים". "הגלולה המרה" היא שה-DSM "ניסה להפוך יותר מדי בעיות אנושיות לבעיות רפואיות".

קטצ'ינס וקירק ממשיכים וטוענים כי אנשים "עלולים לקבל תחושת ביטחון מוטעית כאשר מדריך אבחנות פסיכיאטרי מעודד אותם להאמין באשליה כי הקשיים, האכזריות והכאב בחייהם ובקהילות שלהם מוסברים על ידי תווית פסיכיאטרית ויכולים להיעלם בקלות על ידי גלולה. כמובן, יש לכולנו בעיות רבות, ויש מגוון רב של דרכים משונות שאנחנו מתמודדים איתן. אך האם החיים יכולים להיות שונים?"

פול ר. מקהיו, פרופ' לפסיכיאטריה מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה על שם ג'ון הופקינס, אומר כי בגלל ה-DSM “אנשים עצבניים וחסרי מנוחה בטוחים שהם סובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADD); אנשים חרדים ועירניים משוכנעים שהם סובלים מהפרעת מצוקה פוסט-טראומטית (PTSD); אלה שהם עקשנים, מסודרים ופרפקצסיוניסטים חושבים שהם סובלים מהפרעה אובססיבית כפייתית (OCD); ביישנים ורגישים חושבים שהם סובלים מהפרעת אישיות נמנעת (APD) או מחרדה חברתית. כל האנשים האלה שוכנעו שכל הדברים שבאמת קשורים לאישיות הייחודית שלהם הן, במקום זאת, בעיות רפואיות, ובתור בעיות כאלה, יש לפתור אותן בעזרת סמים....והמדאיג מכל הוא שבכל כיוון שהם מסתכלים, אנשים כאלה מוצאים פסיכיאטרים המוכנים ואפילו להוטים לטפל בהם… הפסיכיאטריה, באהבתה העיוורת המודרנית לשיטות ריפוי מסוג של לחיצה על כפתור, שפועלות רק על הסימפטומים, איבדה את דרכה לא רק מבחינה אינטלקטואלית אלא גם מבחינה רוחנית ומוסרית".

ביוני 2004, ג'והן ריד, מרצה בכיר לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוקלנד שבניו זילנד, כתב: "יותר ויותר בעיות הוגדרו מחדש כ'הפרעות' או 'מחלות' אשר נגרמות לכאורה על ידי נטיות גנטיות וחוסר איזון ביוכימי. ההשפעה של אירועים בחיים צומצמה להפעלה של פצצת זמן ביולוגית רדומה. הרגשה עצובה מאוד הפכה ל-'הפרעת דיכאון'. דאגה מופרזת היא 'הפרעת חרדה'. שימוש מוגזם בסמים, הימורים, שתייה או אכילה מוגזמים, גם הם מחלות. כמו גם מיעוט באכילה, שינה או בקיום יחסי מין. להיות ביישן להחריד הפך ל-'הפרעת אישיות נמנעת'. אלימות כלפי אנשים הפכה ל'הפרעת התפרצות לסירוגין'. המדריך הסטטיסטי לאבחנות של הפרעות נפשיות מכיל 886 עמודים של מחלות כאלה… הכנת רשימה של סוגי התנהגות, הדבקת תוויות שנשמעות כמו תוויות רפואיות על אנשים שמתנהגים כך, ואז בחינת הקיום של סוגי ההתנהגות האלה כדי להוכיח שהאנשים סובלים מהמחלה המדוברת, הינו עיסוק חסר משמעות מבחינה מדעית. השיטה הזאת לא חושפת את הסיבות או את הפתרונות. במקום זה, היא רק מקנה תחושת ביטחון שמשהו רפואי מתרחש כאן".

ההסתמכות על DSM הפכה כה נפוצה בחברה עד כי הספר קיבל הילה של עובדה מדעית. מיליוני אנשים כיום משתמשים ומאמינים ביכולות האבחוניות של המדריך ואינם חושדים לרגע שהבסיס כולו ל-DSM והמערכת עצמה מבוססים על הונאה. אנשים אלו נמצאים בסכנה של ביצוע שינויים מוטעים לגמרי ואפילו שינויים מסוכנים, בחייהם או בחיי אחרים.

דו"ח זה ממלא את החללים הגדולים והמכוונים שהושארו בידי התעמולה הפסיכיאטרית לגבי הטוען העיקרי שלה לכתר המדעי, ה-DSM.

בכבוד רב,

ג'אן איסטגייט,
נשיאת
עמותת מגן
לזכויות אנוש