המדריך האבחוני של פסיכיאטריה

אם אין בכלל בדיקות מעבדה מדעיות המאשרות או שוללות את קיומן של בעיות נפשיות, איך המערכת האבחונית של פסיכיאטריה עובדת – ואיך היא הפכה לכל-כך נפוצה?

הפסיכיאטרים פרסמו ב-1952 את 'המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות' (DSM), שרשומות בו 112 "הפרעות נפשיות" כביכול, שלא מתבססות על נוהל מדעי סטנדרטי אלא על הצבעה שנערכה על-ידי פסיכיאטרים.

בכל מהדורה חדשה של ה-DSM, לא רק שמספר האבחונים גדל אלא שגם נפרשה רשת רחבה יותר, שעכשיו כוללת מגזרים שלמים באוכלוסייה. כתוצאה מכך, כמעט מיליון ילדים מאובחנים כסובלים מהפרעה דו-קוטבית.

ב-2007, חצי מיליון ילדים ובני נוער קיבלו לפחות מרשם אחד של תרופה אנטי-פסיכוטית. ותרופות אנטי-פסיכוטיות, שהן כימיקלים חזקים מאוד שתוכננו במקור לבעלי הפרעות הנפש החמורות ביותר, מהוות היום תעשייה של 22.8 מיליארד דולר.

עם זאת, אדם ממוצע לא מודע לחלוטין לכך שאבחונים פסיכיאטריים אינם אבחונים רפואיים אלא צורות התנהגות שבאמצעות הצבעה הפכו להפרעה.

וזה מוביל אותנו לשאלה הבאה: איך פסיכיאטרים משתמשים ב-"הפרעות" המומצאות האלו וגורמים לאנשים להאמין שהם סובלים מהן?